למאמר הראשון בסדרה: תקציר: מקור התאולוגיה ה”יהודית משיחית”

רוב—אם לא כל—היהודים המשיחיים מאמינים שהיהודים ה”רגילים” (יהודים דתיים, מסורתיים, חילונים) יענשו לנצח בגיהינום. מאמר זה יעסוק בהתפתחות התאולוגיה המשיחית לגבי הגיהינום.

רקע: במה האמינו השליחים היהודים של ישוע והמאמינים הראשונים?

במאה הראשונה, כשהשליחים היהודים של ישוע הסתובבו בארץ, וגם לפי כל מה שהתאולוגיה המזרחית שמרה מאז ועד היום, הבשורה הייתה ברורה: ישוע ניצח את המוות בשם כולנו—ולכן המוות זמני. האנושות אמורה לקום לתחייה. פשוט. נקי. ובעיקר—נאמן לסיפור המקראי.

אם חושבים על זה רגע, זו בכלל לא שאלה תאולוגית עמוקה: בראשית ג’ סיפר לנו כבר מה הבעיה. האדם גורש מהגן, מעץ החיים, ומכאן שנגזר עליו למות. זהו עונש מוות קולקטיבי—אבל עונש מוות מסוג מוזר. אלוהים, כביכול, הציב גבול לסבל. כי מי בכלל רוצה לחיות לנצח בעולם שבחוץ? אז הוא הגביל את חיינו המלאים כאב ל־120 שנה בערך. סובלים ואז מתים; זה עדיף מלחיות לנצח בברוטליות של המציאות.

אבל אז עולה שאלה ענקית: זה כל הסיפור? להיוולד, לשרוד, להזדקן, למות—ולסגור עניין? זה מה שיש לאלוהים להציע למין האנושי? 

כאן נכנסת הבשורה היהודונוצרית המקורית: אלוהים, דרך ישוע המשיח, מנצח את המוות. הוא קם לתחייה בתוך העולם הזה—לא כעוד אדם, אלא כנציג שלנו. ורק אלוהים יכול לקום לתחייה בכוח עצמו. זו הסיבה שכל הכנסייה המוקדמת התעקשה שבישוע האלוהות השלמה התגלתה לאנושות. לא בקטע של עוד אחת מישויות המזרח, אלא אלוהי ישראל בעצמו. במילים אחרות: הגויים לא מביאים איתם אלים חדשים—הם עוזבים אותם, ומבחינה רוחנית-סמלית מצטרפים לישראל ועובדים את אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. זו גם התמונה ששאול השליח—רב בעצמו—צייר באגרתו של הרומים ט–י”א בברית החדשה: ישראל היא הגזע, והנוצרים הם ענפים שמורכבים עליו.

תכף גם נבין איפה בדיוק נמצאת “היהדות המשיחית” בכל הסיפור הזה—ולמה, מבחינה תאולוגית, הקשר שלה ליהדות הוא בעיקר קוסמטי.

החלוקה התאולוגית העיקרית בנצרות ואיפה בתוכה נמצאת תנועת היהודים משיחיים

הנצרות מתחלקת לשתי משפחות: מזרחית ומערבית.

המזרחית זו לדוגמא הכנסייה היוונית-אורתודוקסית שרבים ממאמיניהם חיים בנינו בישראל, בעיקר בחיפה, נצרת, שפרעם, וערים ערביות-נוצריות. דוגמא נוספת הם הקופטים, שרובם נמצאים במצרים השכנה. כמוהן עוד קהילות עתיקות שמלאות חיים גם היום.

המערבית זו רומא—קתולים—ואחר כך ילדיהם: כגון האנגליקנים והפרוטסטנטים. כיום, אגב, שני הענפים\ילדים האלה—קתולי מול פרוטסטנטי—במלחמת עולם קטנה זה נגד זה. כל צד משוכנע שהצד השני הולך להישרף לנצח בגיהינום. סיטואציה מאוד אירונית לאור העובדה שישוע אמר לתלמידיו שרק אם תהיה אהבה ביניהם יכלו אחרים לראות את המסר שלו:

אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. בָּזֺאת יֵדְעוּ הַכֺּל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם. (יוחנן י”ג 34-35).

מבחינה תיאולוגית, הנצרות המזרחית היא ללא ספק הקרובה ביותר בהבנתה התאולוגית למה שהאמינו בו יהודי ישוע במאה הראשונה. הנצרות המערבית, לעומת זאת, התגבשה תאולוגית רק במאה הרביעית, בתקופה שבה חדרו אליה רעיונות גנוסטיים, ניאופלטוניים ואפילו פאגאניים. זה קרה בעיקר דרך הדמות הענקית של אוגוסטינוס מהיפו. אבל לפניו היה מהלך פוליטי-אנטישמי דרמטי: הקיסר קונסטנטין, בוועידת ניקיאה (325), אסר על כל מי שיש לו שורשים יהודיים לבוא ולהשפיע על התאולוגיה. במילים אחרות: ניתוק מכוון מהשורשים העבריים.

מרגע זה, הנצרות המערבית יצאה לדרך חדשה. זה נראה בהכל: העברת הפסח לפסחא, העברת השבת ליום ראשון, איסור על התקרבות ליהודים. בקיצור—כנסייה חדשה שבורה מהמקור שלה—מישוע היהודי.

אוגוסטינוס נכנס אל הוואקום הזה—והביא איתו רעיונות שקרעו את העולם הנוצרי לשניים (מערבי מול מזרחי) כאשר הכנסייה המערבית (קתולית, פרוטסטנטית, וכו’) פיתחה “בשורה” חדשה. כזאת לפיה המשיח לא ניצח את המוות עבורנו, אלא כזאת שישוע יציל חלק מאוד קטן מהאנושות מעיוניים נצחיים בגיהינום. הנצרות המזרחית דחתה את הרעיונות הללו של אוגוסטינוס; אבל הנצרות המערבית אימצה אותן בהתלהבות. ללא ספק ההבדל המשמעותי ביותר בין הכנסיות היה שהמערבית האמינה שהגיהינום הוא מקום עינוי אינסופי—פיזי, נפשי ומנטלי—שבו אלוהים שורף לנצח כל מי שלא מאמין—כולל את עם ישראל. ואם היהודים ממילא “מיועדים לשריפה נצחית”, אז מה הפלא שהנצרות המערבית הפכה לאנטישמית כל כך והתחילה להתעלל ביהודים כבר מוקדם יותר?

אחת הבעיות של אוגוסטינוס הייתה התקשותו להבדיל בין סוגות ספרותיות שונות; אולי זה היה קשור לעובדה שידע רק לטינית, ולא יכל לקרוא את כתבי הקודש בשפתם המקורית (עברית, ארמית ויוונית). בכל מקרה, כתבי הקודש מכילים בערך כל סוגה ספרותית אפשרית, ואם לא לומדים לקרוא כל סוגה כפי שנועדה, זה יוצר “סלט” בראש, מבלבל את הקורא, ומביא אותו למסקנות שגויות ולעיתים גרוטסקיות מידי מכדי לייצג את אלוהים.

משלים לדוגמא, לא קוראים באופן מילולי מאחר ומשלים נשענים על מטאפורות ודימויים בלתי מילוליים. ישוע בעצמו טען שהוא מדבר אך ורק במשלים (מתי י”ג 34). אז לקרוא מילים כמו “אש” או “צעקה וחירוק שיניים” (שסימלו דברים מאוד ספציפים בתנ”ך) בצורה מילולית, בהכרח יביא למסקנות שגויות – אלוהים שהוא סדיסט מתעלל. 

ישוע השתמש בדימויים כמו “אש צורפת” כדי לתאר אש שמנקה ומטהרת – בדיוק כפי שצורפים זהב באש. זה האש עליה ישוע דיבר. היא כואבת אך מרפא. היא לא מתעללת בך לנצח. 

המחשבה שאלוהים יתעלל במישהו לנצח מציירת את אלוהים בתור סדיסט פסיכופט שמקבל סיפוק חולני מכאב של אחרים והופך את הבשורה של היהודים המשיחיים לקלה מאוד לדחייה מאחר שהיא גרוטסקית וכמובן שקרית.

בעיניים מודרניות, במיוחד עיניים יהודיות, אלוהיי הנצרות המערבית נראה כמו אבסורד אחד גדול: סדיסט פסיכופט שלא אכפת לו שאחרים כואבים אלא מפיק סיפוק מעינוי אינסופי של אחרים. הנצרות המערבית, במיוחד בקרב זרמים פנדומנטליסטים, קוראים לזה “צדק”. רק שה”צדק” של אוגוסטינוס רחוק מהצדק של אלוהי ישראל— שמרים, משקם, מרפא, סולח. צדק שלא נוקם לנצח בסדידטיות אלא מכוון לתיקון ומאמין שאפילו את הגרועים ביותר אפשר יהיה בסופו של דבר להושיע (אחרת, אם לא, אז כנראה שאלוהי ישראל לא מקסימלי, כי יכול להיות אלוהים אחר שכן יצליח). לכן במזרח, כבר במאות הראשונות, רבים מאבות הכנסייה — אלו שדחו רעיונות “מערביים” כמו של אוגוסטינוס — החזיקו באמונה האוניברסליסטית: שבסוף, הקורבן של ישוע מספיק כדי לכסות על כל האנושות, גם על אלה שלא הבינו אותו עדיין. כך שגם אם יש עונש בעולם הבא—הוא זמני ומטרתו ריפוי פנימי וחזרה אמיתית אל אלוהים (“חזרה בתשובה” במובן הרוחני, לא במובן הרבני).

התפיסה של אוגוסטינוס השפיעה על הדרך בה הנצרות המערבית פירשה מטאפורות (כמו “אש”) ותרגמה מילים קריטיות בכתבי הקודש. לדוגמא, הדרך בה תורגמה המילה היוונית aion, שמשמעותה “עידן”, למילים אחרות כגון “נצח”, על מנת לבסס את הרעיון שהגיהינום הוא עונש נצחי.  

היהדות המשיחית = נצרות פרוטסטנטית פנדמנטליסטית

ואיפה היהדות המשיחית בכל הסיפור הזה? בדיוק על ציר המערב, בצד הכי פונדמנטליסטי שלו. היהדות המשיחית בישראל —ממנה הייתי חלק 20 שנים — שייכת למדפי הפרוטסטנטיות-המערבית: בעיקר קלוויניסטים, בפטיסתים, ופנטקוסטלים (שלושה זרמים הנחשבים למאוד פנדומנטליסטים), שהגיעו לישראל מארה”ב ואירופה, לכמחצית מהם יש דם יהודי חלקי לפחות. כל אלו, לצערי, שייכים למחנה שמאמין שרוב האנושות תישרף לנצח.

הייתי חלק מהעולם הזה עשרים שנה. הייתי אחד הפנים של היהודים המשיחים כולל עשרות מיליוני צפיות בסרטונים. עשיתי אצלם דוקטורט בתאולוגיה נוצרית-מערבית. לכן, אני מכיר את התיאולוגיה המשיחית לעומק—אולי אפילו יותר מכל משיחי אחר בישראל.

ומכל מה שלמדתי ואני מאמין—זו לא הבשורה של ישוע. זה לא אלוהי ישראל. זו תאולוגיה מאוד מאוחרת שבשקט-בשקט מציירת את היהודים כמיועדים לשריפה נצחית—וכך מזינה אנטישמיות גם אם אף אחד לא מודה בכך בקול.

וזו הבעיה. וזו הסיבה שאני כותב.

משיחיים יקרים, אני לא מתכוון לעצבן אתכם. אני יודע שקשה לקרוא את האמת, אבל שטפו לכם את המוח בקהילות, בארגונים ובמכללות המשיחיות. אני גם יודע שלא באמת יש Safe Space לדבר על הנושאים הללו. אני יודע שהמנהיגים שלכם מתעצבנים או מתחמקים מהשאלות הללו. האמת היא? הם מתביישים בדוקטרניה הזאת (מול עם ישראל) ומפחדים שהעולם בחוץ ידע עליה, אז בעיקר מי שלומד במכללות או מלמד בקהילות המשיחיות לומד עליה לעומק. אבל חשוב גם להבין שהם בין הפטיש לסדן: מאות מיליוני שקלים נכנסים כל שנה מהנצרות הפרוטסטנטית לתוך התנועה המשיחית בישראל כדי להפוך יהודים לפרוטסטנטים (“יהדות משיחית”). אם הם יפסיקו לאחוז וללמד דוקטרינות פרוטסטנטיות פנדומנטליסטיות, נחשו בעצמכם מה יקרה לכסף שמגיע מנוצרים פרוטסטנטים פנדומנטליסטים?

התפילה שלי, והאתגר לתנועה המשיחית, זה שהם יתעדפו את האמת באשר היא, למרות המשמעויות הכלכליות השליליות שעלולות להגיע כשבוחרים באמת.

  “אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲבֺד שְׁנֵי אֲדוֹנִים, שֶׁכֵּן אוֹ יִשְׂנָא אֶחָד וְיֺאהַב אֶת הַשֵּׁנִי, אוֹ יִהְיֶה מָסוּר לְאֶחָד וִיזַלְזֵל בַּשֵּׁנִי. אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲבֺד אֶת הָאֱלֹהִים וְאֶת הַמָּמוֹן.” (ישוע)